רון אייזנר קורץ מאותו חומר של חוקרים פרטיים שאתה מוצא לפעמים בספרות.
איש חדור תאוות פיענוח, להוט לפתור תעלומה פלילית או אישית לא פחות מהלקוח. רון מונע על ידי דחפים של בלש מרגע לידתו. נדחף על ידי רצונו הוא ולא על ידי התשלום בלבד. ניחן באינטואציה חריפה ובחוש ריח שבלעדיהם אין החוקר חוקר טוב. בעזרתם הוא בוחן את המציאות, את החדר, את זירת הפשע, את החשוד וחש כמעט מיד בכיוון וחותר אליו. מזהה מטרה, מפעיל במיומנות אנשי מקצוע וסוגר על הציד. אך נותר אנושי. לא טורף העט על טרפו, אלא אדם הממשיך לראות בכולם בני אדם. גם בחולשתם.
אתה נתקל באנשים כמוהו בספרות הבלשית. לשם שקיפות אומר פה כי פעם עשיתי שימוש בחלקים מאישיותו ברומן בשם "שיטפון" שפרסמתי. יש שם בלש בשם רכלין שחוש הציד שלו בא לי מאייזנר. כי רון הוא מזן החוקרים הפרטיים הבודדים, לא אנשי המשרדים הגדולים ותעשית החקירות, אלא בלש כזאב בודד שנע לבדו בשטח ומזהה את פרטיו, את מסלול העקבות ולאן יובילו. לא משאיר קצוות פתוחים. מגיש פתרון נקי ושלם, וגאה בו.
