סיפור חקירה – גניבת אבני חן

הסיפור אמיתי. פרטי המעורבים שונו מסיבות ברורות.

איש עסקים ישראלי ידוע נפגש איתי ובקש ממני סיוע בנושא של גניבת אבני חן בהיקף גדול ממשרדו. הגניבה התגלתה בעקבות ספירת מלאי שערכו במשרדו ונמצא חוסר של כמות גדולה של אבני חן. עוד סיפר כי גם בשנה שעברה נמצאו חוסרים אולם לא בכמות גדולה, ולכן לא פנה אז לקבלת סיוע.

במשרדו עובדים כ-10 עובדים שמתפקידם בין השאר מיון אבני החן, בדיקתן, הערכת שווין, ולאחר מכן העברתן לסוחרים אחרים או הוצאתן לבורסת אבני חן או למכירה לסוחרים בחו"ל. לדבריו, העובדים ותיקים ומסורים מאד, במיוחד הדגיש שישנה עובדת שבה הוא בוטח במיוחד, מאחר והיא מגלה מסירות "אין קץ", הראשונה שמגיעה לעבודה והאחרונה שמסיימת לעבוד. לאור מסירותה ניתנו בידיה המפתחות של המשרד ובשונה משאר העובדים היא עובדת גם בימי ו'.

האמון הרב שרוכש לה הלקוח נובע מהסיבות שפירט, עוד הוסיף מדי תקופה כל עובדיו עוברים בדיקות פוליגרף כולל העובדת המסורה. למותר לציין, שבבדיקות לא התגלו ממצאים שליליים.

למחרת, הגעתי למשרדו, יחד עימו הסתובבתי בחדרים, בחדר ניפרד ישבה בחורה כבת 30, צנומה ובעלת חזות נערית (טום-בוי). כשנכנסנו לחדרה הציג אותה הלקוח בפני ואמר שאני חוקר פרטי שנשכר לצורך חקירת החוסרים שהתגלו בספירת המלאי. הבחורה הרימה לשנייה את עיניה ומייד הרכינה ראשה תוך שהיא נעה זעה בחוסר נוחות מה בכיסאה. הלקוח הוסיף שהוא מאד סומך עליה והוא מציע שאני אשוחח איתה והיא תוכל לתת לי פרטים לגבי פעילות העובדים וסדרי והעבודה. כשיצאנו מחדרה, שאלתי אותו האם אכן התכוון ברצינות שהיא זו שתסייע בידי, תגובותו היתה "וודאי, הרי סיפרתי לך שהיא אשת האמון שלי כאן".
לא אמרתי לו שעל פי תחושותיי הבחורה נראית לי מפוחדת ומסתירה משהו ולכן מייד הסכמתי להיפגש איתה בארבע עינים.

ניתן לי חדר, לאחר מספר דקות נכנסה הבחורה לחדר בצעד לא בטוח. על מנת ליצור אווירה נינוחה שאלתי לשמה והתעניינתי במצבה המשפחתי והכל באופן שנשמע כהתענינות כנה. היה היסוס מה בתשובתה לגבי מצבה המשפחתי...
"רווקה" אמרה לבסוף.
התעקשתי לבדוק מדוע היססה בתשובה לשאלה כה בנאלית. ואז, השתתקה, הורידה את עיניה, וידיה כיסו את פיה. שאלתי "האם יש לה חבר או חברה?"
היא הסתכלה עליי במבט מעט מופתע ואמרה-שאלה "איך אתה יודע שאני לסבית?"
ומייד הוסיפה בלחש... "אף אחד במשרד לא יודע על כך."
השמתי עצמי כיודע-כל ועניתי לה בביטחון מופגן... "יש עוד כמה דברים שאני יודע עלייך".

בשלב, זה השתררה שתיקה די מעיקה. השתיקה נמשכה מספר דקות. ואז, התרחש דבר שאני לא יודע איך לכנותו... מין משהו פלאי... היא ביקשה ממני נייר, נתתי לה כשהלב שלי מואץ מזרם האדרנלין שפרץ לדם... ביד לא בטוחה היא החלה לרשום את המילים הבאות:
"אני מבקשת סליחה מ(כאן רשמה את שמו של הלקוח) על שפגעתי בו" והפסיקה כמחפשת את המשך הניסוח המתאים...
בשלב זה, רכנתי לעברה, ובעדינות נגעתי בידה שהחזיקה את העט, תוך שאני אומר תכתבי מה שאת רוצה זה יקל עלייך. והוספתי, "אני מבטיח לך שאת עושה לעצמך רק טוב בכתיבת ההודאה".
הסתכלה לי בעיניים ושאלה "מה אתה רוצה שאכתוב?"
"רק את האמת" אמרתי בשלווה ובאמפטיה,
"אני מעדיפה קודם לספר לך ואחר כך לכתוב" אמרה כשהיא מתנשמת בכבדות והדמעות כבר פורצות מעיניה. תוך כדי פרצי בכי, עיניה זולגות דמעות והיא מקנחת מדי פעם את אפה בשרוול חולצת הסריג שלבשה "ממש כמו ילדה" חלף הירהור בראשי.

היא החלה לספר שהכירה לפני שנתיים אישה שעמדה בשלבי גירושין מתקדמים ולדבריה זו היא הפעם הראשונה שהרגישה כפי שאמרה "בטירוף" על מנת לסייע לחברתה שהיתה במשבר כלכלי עקב הפירוד מבעלה החלה מדי פעם לגנוב אבני חן שאותם מכרה לסוחר אבני החן.
את הכסף שקיבלה העבירה לבת זוגתה. לשאלתי, איך במשרד לא הרגישו בחסרונם של אבני החן? - אמרה שזייפה את רישומי המלאי, ומאחר והיא מכירה היטב את התהליכים, ידעה לעשות זאת באופן "חלק". במקרה האחרון עקב חוב גדול שנצבר לחובת בת זוגתה לקחה כמות גדולה הרבה ממה שהיתה נוהגת. ולכן, הנושא "צף".

לאחר שכתבה (והוקלטה) את הדברים. ביקשתי ממנה ליצור קשר עם סוחר אבני החן אשר לו נהגה למכור את אבני החן הגנובות. ובשיחה שהוקלטה היא מדברת איתו על אבני חן חדשות שהיא מעוניינת למכור לו, והוא מצידו, מוסיף פרטים רבים הנוגעים לרכישותיו תוך שהוא מודע לחלוטין שמדובר בסחורה גנובה.
לאחר כשלוש שעות נגשנו שנינו לחדרו של המנהל. את תגובתו מין הסתם אתם הקוראים יכולים רק לשער.

בשולי הדברים

להערכתי הצליחה העובדת לעבור את בדיקות הפוליגרף בהצלחה, כי הסוד היותר גדול מבחינתה - בהיותה לסבית - האפיל על רגשות האשמה הנוגעים לעצם הגניבות שביצעה. יתכן גם שבודק הפוליגרף היה פשוט לא מקצוען.

אין לצאת מסיפור זה בתחושה שהדברים מן הסתם פשוטים. זו היתה נקודת מפגש על ציר הזמן שבה נפגשו תחושות האשמה שלה בענין הגניבות, עם הרצון להתוודות על היותה לסבית, והרגישות של כותב שורות אלה לשפת הגוף המסגירה שלה... ואולי עוד משהו שאני עדיין לא כל כך מבין.

יש נקודה נוספת ולא פחות חשובה מהאחרות. מתוך ניסיוני בארועים דומים ייתכן והלקוח לא במקרה היפנה אותי אליה... קיימת אפשרות שבאופן תת מודע חשד בה. והוא כמו רבים אחרים העדיף להדחיק או אף להכחיש מחשבה מעין זאת שצפה ועלתה אצלו. אם כי, במקרה דנן, שאלתי אותו והוא ענה נחרצות שבשבילו זה כפי שהגדיר "אכזבת החיים". כאמור, אני לא בטוח שאכן כך היו הדברים. וגם אם אמר אמת מוחלטת... יש משהו עמוק אצלנו... שרק אם נשכיל להקשיב לו... נמצא את התשובה שם.